מדריך המיסוי שלך - Deloitte

פרק 7 - שינויים בהון , חלוקות ר ווחים ומכירה בתמורה מותנית: ייחוס הוצ ' לקבלת דיבידנד, חלוקה מתוך הכנסה שלא חויבה במס, רכישה עצמית של מניות ואג"ח, הפחתת הון , מכירת זכויות בתאגיד בתמורה מותנית, סיווג מניות בכורה 164 כפועל יוצא מכך שרווחי שערוך המקרקעין טרם מומשו, דיבידנדים שמקורם ברווחי שערוך אינם בגדר רווחים שמקורם ב"הכנסות". לכן, הדיבידנד מרווחי שערוך אינו מוחרג מהכנסתה החייבת במס של החברה מקבלת הדיבידנד לפי סעיף 126 (ב ) לפקודה. שעה שלפי עיקרון המימוש, החברה המחלקת אינה ממוסה בגין עליית ערכם של נכסיה (על אף שחילקה דיבידנדים בגין עליית הערך), אין מקום לפטור את החברה המקבלת מתשלום מס בגין הכנסותיה מדיבידנדים המחולקים לה על ידי החברה המחלקת שמקורם ברווחים שטרם מוסו. גם נציין שבעניין אורון ש" ביהמ ציווה אחזקות על המחוזי המס רשויות " כל לשום מכירה של עתידית הנכס הנדון על ידי הבת חברת באופן המביא את בחשבון מיסוי הדיבידנדים שהוא דין פסק תוצאת זה". הערעור שכנגד שהגיש פקיד השומה בבית התקבל המשפט העליון בדעת רוב. נפסק כי בין מחלוקת נישום לרשויות יכולה המס להתברר רק לפי ההליכים הייחודיים שנקבעו בחוקי מקום המס, ואין לעקוף ציווי מתן ידי על אותם כללי, ביחס לנישום ) חברת הבת ( ש, " ביהמ לפני עמד לא שעניינו שפרטיו יתבררו רק בעתיד. לפיכך, מאחר ששומתה של העתידית החברה המחלקת בגין נכס מימוש לא ן" הנדל ש" ביהמ לנגד עמדה וככל המחוזי אכן שהנכס ימומש ולחברה המחלקת יהיו השגות על השומה, יהיה באפשרותה כן לעשות בדרכים המקובלות . המס הליכי של בעניינה החברה המקבלת אינם המקום לדון המתאים בשומה עתידית של אפשרית החברה המחלקת; האמור יש אם גם נכון טעמים טובים לעמדת המיעוט שהביע המשנה לנשיאה השופט בעת לפיה , מלצר קביעת של השומה החברה פקיד המחלקת השומה יידרש להתחשב של במס בחיובה החברה בגין המקבלת שכן , הדיבידנד עליו חזקה , העת שבבוא מכלול המס שיקולי יילקחו בחשבון . להרחבה - ר אה חוזר מסים 14.2020 של משרדנו . הפסיקה בדיון "א דנ( הנוסף 5388/20 ( הנשיאה חיות דחתה את הבקשה. הנשיאה קבעה - פסק כי הדין מושא הבקשה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים דיון נוסף , דהיינו אותם מקרים שבהם נפסקה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית - המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף. עוד נפסק כי חידוש הלכה, כשלעצמו, אינו מהווה טעם לקיומו של דיון נוסף וכי לצורך כך "נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה ש יש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" - בית המשפט העליון נדרש אמנם, לראשונה בפסק - הדין, לשאלת תחולתו של סעיף 126 (ב) לפקודה על דיבידנד מרִווחי שערוך, ומשכך קביעתו בעניין זה יש בה משום חידוש , אך קביעה זו אינה סותרת הלכו ת קודמות ובניגוד לטענת המבקשות, נראה כי היא אינה מעוררת את הקשיים שעליהם הצביעו. בניגוד לטענת המבקשות , לטעמה אינו הוא עומד בסתירה לגישה הדו - שלבית הנוהגת ביחס למיסוי חברות, ו עיון בפסק - הדין מעלה כי ביהמ"ש דן במהותו של מודל המיסוי הדו - שלבי ובתכליותיו, הפנה לס פרות המשפטית ולפסיקה קודמת וביקש לפרש את סעיף 126 (ב) באופן שישמר את מודל המיסוי הדו - שלבי ואת הרציונלים העומדים בבסיסו. נדחתה גם הטענה כי ביהמ"ש ייחס לא משקל ראוי לעיקרון , העקיבה - בית שכן, המשפט הסביר כי אף שפקודת מס הכנסה סומכת ידיה, על - פי רוב, על כללי הח שבונאות המקובלים בעולם המסחר, הלכה היא כי במקרים שבהם כללי החשבונאות אינם מתיישבים עם מטרות דיני המס, כבענייננו, יגברו דיני המס על כללי החשבונאות; וקביעה זו, הנסמכת אף היא על פסיקה קודמת של בית - המשפט העליון, אין בה משום קושי או חידוש מהותי ה מ צדיקים דיון נו סף. - בית המשפט עמד בפסק דינו על כך שאימוץ גישתן של המבקשות יוביל לתוצאה קשה אחרת של כפל הטבות במס: פעם אחת ברמת החברות המ לקות שי ח י הנו מאפקט דחיית המס הנובע מיישומו של עיקרון המימוש על פיו הן אינן משלמות מס בפועל במועד שערוך הנכסים; ופעם נוספת, ברמת החברות המקבלות, אשר לגישתן הדיבידנד שחולק להן חוסה תחת הפטוֹר הקבוע בסעיף 126 (ב) לפקודה; וכי תוצאה זו אינה ראויה . טענה נוספת שדחתה הנשיאה מתייחסת להוראת סעיף 100 א 1 לפקודה - כפי שצוין בפסק - הדין, הוראה זו טרם נכנסה לתוקף. על - כן, הטענות שהעלו המבקשות בהקשר זה הן ת יאורטיות ודי בטעם זה על מנת לדחות את הבקשה לדיון נוסף ככל שהיא מבוססת על טענות אלו. כמו כן, נמצא שאין ממש בטענת המבקשות לעניין החיוב בכפל - מס שעלול להיגרם כתוצאה מקבלת הערעור שכנגד של פקיד השומה . לדבריה, המבקשות ניסו להיבנות בהקשר זה מחוות דעתם של המשנה לנשיאה מלצר והשופט אלרון. ואולם, בית - המשפט קבע כי אין הכרח לטעת מסמרות בשאלות הנוגעות לחישוב המס העתידי בגין מימוש נכסי השערוך. כלומר, בית - המשפט הותיר שאלה זו לעת מצוא, אם וככל שתתעוררנה השגות בעניין זה; ומשעה שסוגיה זו לא הוכרעה - בפסק הדין, אין מקום לדון ב ה במסגרת דיון נוסף.