מדריך המיסוי שלך - Deloitte

פרק 7 - שינויים בהון , חלוקות ר ווחים ומכירה בתמורה מותנית: ייחוס הוצ ' לקבלת דיבידנד, חלוקה מתוך הכנסה שלא חויבה במס, רכישה עצמית של מניות ואג"ח, הפחתת הון , מכירת זכויות בתאגיד בתמורה מותנית, סיווג מניות בכורה 160 לדברי השופט הנדל, אף שבעניין בראון - פישמן ביהמ"ש העליון לא נדרש לדיון רחב בשאלה האם יש לעיין מחדש בהלכת כלל, הוא מצא לנכון לדחות את הגישה לפיה סעיף 18 (ג) אינו חל על הכנסות מדיבידנד בין חברות. לפיכך, דוחה ב יהמ"ש העליון במקרה דנן את טענתה של ארקין כי סעיף 18 (ג) לפקודה לא חל בעניינה. זאת ועוד, ביהמ"ש העליון דוחה את טענתה של ארקין, לפיה יש לבצע ייחוס של מלוא ההוצאות לעלות רכישת המניות. בהקשר זה, ביהמ"ש מאזכר טענה דומה שנטענה בפרשת בראון - פישמן ואשר נדחתה ידי -על ביהמ"ש העליון, אשר קבע כלהלן: "...קבלת עמדה זו מרוקנת מתוכן את סעיף 18 (ג). הרי מובן, כי נישום אשר יש לו הכנסה שאינה חייבת במס, יעדיף שלא לייחס לה את ההוצאה שיצאה בייצורה, אלא "להשתמש" בהוצאה זו על - ידי היוון לעלות הנכס. עוד מובן, כי מתן האפשרות לעשות כן, יוביל למצב שבו הנישום "ייהנה" פעמיים: פעם אחת, משהוא לא יחויב במס בגין ההכנסה המועדפת; ופעם שנייה, כאשר הוא ישתמש בהוצאות שהוצאו לצורך ייצור ההכנסה המועדפת, בדרך של היוון לעלות הנכס. מובן כי למעשה מדובר בדיוק במצב שאותו ביקש המחוקק למנוע בסעיף 18 .) (ג במוב ן זה, מתן האפשרות להוון את עלות ההוצאות לנכס משול למתן אפשרות למערערת לנכות את ההוצאות כנגד הכנסה שאינה ההכנסה המועדפת. נדמה כי קשה להלום פרשנות זו ה"עוקפת", הלכה למעשה, את הוראת המחוקק המפורשת בסעיף 18 ") . (ג טענת ההכרה בהוצאות לפי "יחס התמורות המצטבר": טענתה החלופית של המערערת הינה כי יש להתיר לפצל באופן מצטבר את הוצאות המימון באופן יחסי, כאשר חלק ינוכה אל מול ההכנסה מדיבידנד, וחלק יוכר כמרכיב בעלות רכישת המניות - או כלשונה "יחס התמורות המצטבר". גישה זו אינה מייחסת חשיבות לחלוקה לשנות מס, אלא בוחנת את פעילות המימון, רכישת המניות, והדיבידנד - כמכלול באופן מצטבר. ביהמ"ש העליון דוחה טענה זו, משום שהיא מנוגדת לכללי ניכוי הוצאות מימון, ולכללי קיזוז ההפסדים והמסגרת של ש נת מס, כפי שנקבעו בפקודה ובפסיקה. ראשית, במקרה דנן עסקינן בנכס מסוג מניות, אשר כבר התחיל להפיק הכנסה בדמות דיבידנד. במצב דברים זה , כללי ניכוי הוצאות המימון, כפי שהתגבשו בפסיקה, קובעים כי הוצאות אלו ינוכו אל מול אותה הכנסה בשנת המס. אכן, במקרה בו הנכס לא ה תחיל עדיין להפיק הכנסה, ייתכן שיהיה ניתן לייחס את הוצאות המימון לעלות רכישת הנכס . ברם, במקרה דנן , ההכנסה מדיבידנד אינה חייבת במס, ומשכך חל סעיף 18 (ג) אשר מתיר לנכות את הוצאות המימון רק כנגד אותה הכנסה. מכאן, שאין לנישום אפשרות בחירה לנכות את הוצאות המימון באופן שוטף, או שמא להכיר בהן כחלק מעלות הנכס - והוצאת המימון תנוכה אל מול ההכנסה המועדפת. הדבר אף מתחייב מכך שלא ניתן להעביר את הוצאות המימון לשנים הבאות. סעיף 17 מבהיר כי הוצאות ניתנות לניכוי רק בתוך אותה שנת מס שבה הוצאו. הוצאות שלא מנוכות עשויות להיות מקוזזות בשנים הבאות כהפסד, אך רק אם מדובר בהפסד מעסק או משלח יד. סעיף 28 לפקודה אינו מאפשר לקזז הכנסה מול הפסד פאסיבי, שאינו מעסק או משלח יד, אשר נוצר בשנים קודמות. טענתה של ארקין לפיה יש להכיר בהוצאות לפי "יחס התמורות המצטבר" מבקשת להתבונן באופן מצטבר ב ארבע השנים 2010-2007 כמכלול, כך שיותר לה לנכות את הוצאות המימון באופן יחסי מול הצטברות הדיבידנדים שקיבלה יחד עם התמורה ממכירת המניות. גישה כזו מתעלמת מהחלוקה לשנות מס נפרדות, כאשר בתום כל שנת מס "ננעל" ההפסד של אותה שנה, והוא יקוזז מול הכנסות עתידיות אך ור ק בהתאם לכללי הפקודה. השופט מציין שאומנם יש בגישת המערערת לנהוג לפי "יחס התמורות המצטבר" , היגיון של גביית מס אמת, אך המחוקק אמר את דברו בנושא. בנוגע לטענת המערערת בדבר התייחסות לחלק מתמורת מכירת המניות כאל דיבידנד שחולק לפני המכירה, צטרף מ ביהמ"ש העליון לנימוקי בית משפט קמא ומדגיש כי טענת המערערת לפיה הזכות המהותית לקבלת הדיבידנד הוענקה לה לפני מימוש העסקה, אינה תומכת בניכוי סכום הדיבידנד מתמורת המכירה. ניתן להתייחס לדבר כאילו זכות זו נמכרה יחד עם המניות, והראיה לכך היא שהדיבידנד שחולק לאחר העסקה לא הגיע לכיסה של החברה.