173 / 398
פרק
7 -
שינויים בהון
,
חלוקות רווחים
ומכירה בתמורה מותנית:
ייחוס הוצ
'
לקבלת דיבידנד, חלוקה מתוך הכנסה שלא
חויבה במס, רכישה עצמית של מניות ואג"ח, הפחתת הון
, מכירת זכויות בתאגיד בתמורה מותנית, סיווג מניות בכורה,
תשלום לחברת אם בגין מכשירים הוניים
173
ביהמ"ש המחוזי הגיע לקביעתו האמורה בהתבסס, בין היתר, על
הנימוקים הבאים: )א( החזקת החברה המערערת
במניות החברות המוחזקות הייתה לתקופת זמן ארוכה מאוד; )ב( החברה המערערת לא ביצעה פעולות מכירה וקניה
במניות החברות המוחזקות במהלך התקופה; )ג( לחברה המערערת אין עובדים וממילא לא פועלים במסגרתה גורמים
הבקיאים בביצוע עסקאו
ת סחר במניות; )ד( לחברה המערערת אין מנגנון או פעילות קבועה ומתמשכת; )ה( לחברה
המערערת לא הייתה "השפעה מהותית" בחברות המוחזקות; )ו( רישום ההשקעה בדוחות הכספיים השנתיים של החברה
המערערת מעיד על אופי הוני, כאשר ההשקעה לא הוצגה כרכוש שוטף או מלאי, ומנגד, כן הו
צגה במסגרת הביאורים
בדוחות כ"פעילות השקעה"
; )ז( כאשר נמכרו חלק מהמניות, המכירה דווחה כ"הפסד הון".
בהתאם, ביהמ"ש העליון קובע כי קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה פעילות החברה המערערת במניות אינה בגדר
"עסק" או "עסק אקראי", אלא מדובר בפעילות הונית, בדין יסודה, ול
א קיימת עילה להתערב בקביעה זו, משהיא שעונה
על אדנים עובדתיים מובהקים ומשלא נמצא פגם בקביעה זו.
בנסיבות העניין, סיווג הפעילות במניות עצמן הולך יד ביד עם סיווג ההכנסה מדיבידנד כהכנסה פאסיבית לפי סעיף
2)4 (
לפקודה ולא כהכנסה מעסק לפי סעיף
2)1
( לפקודה. הצד השנ
י של אותו המטבע הוא, כי הוצאות המימון אשר הוצאו בגין
ההלוואה ששימשה לרכישת המניות בגינן צמחה ההכנסה מדיבידנד, לא הוצאו במסגרת פעילות פירותית אקטיבית
"בעסק", ולכן הן אינן מותרות בניכוי ככאלה לפי סעיף
17
רישא, ואף אינן מותרות בקיזוז לפי סעיף
28
לפקודה.
האפשרות להוון את הוצאות המימון לעלות הנכס
:
אחת מהטענות החלופיות שהציגה המערערת היא, כי אם ייקבע שיש לייחס להכנסתה מדיבידנד את הוצאות המימון שלה
לפי סעיף
18
)ג( לפקודה, יש לאפשר לה להוון את הוצאות המימון לעלות רכישת המניות בחברות המוחזקות. טענה זו
מבוססת על
ההיגיון כי כאשר הנישום פועל לפי סעיף
18
)ג( לפקודה, נוצר מצב שבו ייחוס ההוצאות אינו מוביל להפחתת
נטל המס המוטל עליו, כך שלמעשה ההוצאות שהוציא "יורדות לטמיון". לפיכך, גרסה החברה המערערת, כי במצב זה,
יש למצער לאפשר לה להוון את עלות ההוצאות לעלות רכישת המניות.
ביהמ"ש העליון קובע כי דין טענה זו להידחות. ראשית, ניכוי הוצאות מימון, כבמקרה דנן, אינו נסמך על סעיף
17
רישא,
אלא על סעיף
17)1
()א(, אשר מתיר את ניכוי הוצאות המימון אשר השתלמו "על הון ששימש בהשגת ההכנסה". לפיכך,
העובדה כי ההלוואה שהצמיחה את הוצאות המימון ש
ימשה לרכישת המניות, אינה חוסמת אפשרות לייחס את הוצאות
המימון להכנסה מדיבידנד שצמחה מאותן המניות. על כן, אין מקום לשינוי סיווגן והגדרתן מחדש של הוצאות אלה בדיעבד
כהוצאות הוניות.
זאת ועוד, אלמלא נטלה המערערת את ההלוואות, ספק אם הי
ה באפשרותה לרכוש את המניות,
וממי
לא
י לא הי
תה צומחת לה הכנסה מדיבידנד, מה גם שההכנסה מדיבידנד שימשה את המערערת לפירעון ההלוואות, כך
שקיים קשר מובהק בין ההכנסה מדיבידנד לבין ההלוואות.
זאת ועוד, קשה לקבל את טענת המערערת ביחס לסעיף
18
)ג( גם מן הטעם העקרוני, שכן מתן האפשרות להוון את
עלות
ההוצאות לנכס משול למתן אפשרות למערערת לנכות את ההוצאות כנגד הכנסה שאינה ההכנסה המועדפת. נדמה
כי קשה להלום פרשנות זו ה"עוקפת", הלכה למעשה, את הוראת המחוקק המפורשת בסעיף
18
)ג( לפקודה.
מוסיף
ביהמ"ש, כי ניתן
להרהר
בשאלה,
האם
כאשר
הוצאות
הן המימון
בסכומים
ים גדול
מאוד
ביחס
להכנסות
מדיבידנד
,
יש עדיין האם
לעמוד
בדווקנות
על
ניתן לא לפיה התוצאה
להתיר
חלק של היוון אפילו
מההוצאה
לעלות
הנכס
. הדיון בעניין
זה
בשל ,הזו לעת נחסך
הפתרון
המעשי
הציע אותו
פקיד השומה,
לפיו
המערערת
תוכל
להוון
לעלות
המניות
את יתרת
, ההוצאות
שלא יוחסה להכנסות מדיבידנד,
פתרון
שביהמ"ש לא ראה
לנכון
להתערב
והוא בו
ו בעיני
הוגן
בנסיבות
. העניין
דין ההוצאות המשפטיות הנלוות הכרוכות ברכישת מניות החברות המוחזקות:
ביהמ"ש העליון קובע כי
קיימת עמימות עובדתית מסוימת לגבי השאלה האם ה
וצאות ה
המשפטיות
היו כרוכות בעסקת
הרכישה של
מניות החברות המוחזקות, ומניח
כי התשובה לשאלה היא בחיוב. מתוך נקודת מוצא זו,
ביהמ"ש קובע
כי
ההוצאות הנלוות אינן יכולות להיות מטופלות בגדר
סעיף
17
רישא לפקודה,
משום
שהן א
ינן הוצאות שוטפות פירותיות.
כמו כן, הוצאות אלה אינן מטופלות בגדר
סעיף
17)1
()א( לפקודה,
שכן אין מדובר בהוצאות מימון. לכאורה נדמה, כי
הוצאות אלה, בהנחה שהן אמנם הוצאו במסגרת עסקת רכישת הזכויות בחברות המוחזקות, הן הוצאות הוניות. לפיכך,
קובע ביהמ"ש העליון כי
קיימת הצדקה לטענה כי יש להוון אותן לעלות הנכס.